"איפה נולדת?" היא שאלה חשובה.
אבל היא כמעט אף פעם לא השאלה שתפתח את הסיפור.
אם אשאל אדם איפה נולד, כנראה אקבל שם של עיר, אולי גם שנה.
אבל אם אשאל:
"כשאתה עוצם עיניים וחושב על בית הילדות שלך – מה הדבר הראשון שאתה רואה?"
אולי אקבל מטבח קטן. מרפסת. ריח של תבשיל. אמא ששרה בזמן שהיא מבשלת. אבא שחוזר מהעבודה. אחים שרבים בחדר הסמוך. עץ שהיה בחצר או חלון שממנו הביט כילד.
ופתאום אנחנו כבר לא אוספים פרטים לביוגרפיה.
אנחנו נמצאים בתוך סיפור.
ראיון ביוגרפי טוב אינו חקירה, והוא גם אינו שאלון שצריך לסמן עליו וי.
השאלות הן מפתחות.
המטרה היא למצוא את המפתח שפותח דלת – ואז לדעת להישאר שם מספיק זמן כדי לשמוע מה נמצא מאחוריה.
הנה 30 שאלות שאני אוהבת לחשוב עליהן כנקודות מוצא לשיחה. לא חייבים לשאול את כולן, ובוודאי שלא לפי הסדר.
לפעמים שאלה אחת טובה מספיקה כדי לפתוח עולם שלם.
לפני שמתחילים
אחת הטעויות שאפשר לעשות בראיון על סיפור חיים היא לרוץ.
נולדנו. למדנו. התגייסנו. התחתנו. עבדנו. נולדו ילדים.
כל העובדות אולי נמצאות שם, אבל האדם עלול ללכת לאיבוד ביניהן.
אני מעדיפה לעצור.
אם עולה זיכרון מעניין, להישאר איתו.
אם תמונה מעוררת סיפור, לתת לסיפור להגיע.
אם הקול משתנה פתאום כשמוזכר אדם מסוים – אולי דווקא שם כדאי לשאול עוד שאלה.
ביוגרפיה אינה מרוץ אל סוף החיים.
היא הזדמנות להתעכב בדרך.
שער ראשון: ילדות ובית
הילדות היא לא רק המקום שבו הסיפור מתחיל. פעמים רבות נמצאים בה קולות, הרגלים, פחדים, ערכים וחלומות שממשיכים ללכת איתנו שנים אחר כך.
- כשאתה עוצם עיניים וחושב על בית הילדות שלך – מה הדבר הראשון שאתה רואה?
- איזה ריח, טעם או צליל מחזיר אותך מיד לילדות?
- איך נראה יום רגיל בבית שבו גדלת?
- מי היה האדם שהרגשת לידו הכי בטוח כילד?
- מה עשית בילדות שאנשים שמכירים אותך היום היו מופתעים לגלות?
אלה שאלות שאני אוהבת משום שהן מזמינות זיכרון דרך החושים והחוויה, ולא רק דרך עובדות.
לפעמים "איזה ריח אתה זוכר?" פותח סיפור ששאלה כמו "ספר לי על הילדות שלך" לא הייתה מצליחה להגיע אליו.
שער שני: משפחה ושורשים
אנחנו נושאים איתנו את המשפחה שבה גדלנו גם כשאנחנו כבר רחוקים מאוד מבית הילדות.
לפעמים במשפט.
לפעמים בהרגל.
לפעמים דווקא בדברים שהבטחנו לעצמנו לעשות אחרת.
- איזה משפט של אמא או אבא נשאר איתך עד היום?
- במה אתה דומה להורים שלך – ובמה ניסית להיות שונה מהם?
- איזה תפקיד היה לך בתוך המשפחה: המצחיק, האחראי, המורד, השקט – או אולי משהו אחר לגמרי?
- איזה סיפור משפחתי חזר אצלכם שוב ושוב?
- איזו מסורת משפחתית היית רוצה שתמשיך גם בדורות הבאים?
לפעמים דרך השאלות האלה אנחנו מגלים לא רק מי היו ההורים, אלא גם כיצד האדם שמולי למד להיות מי שהוא.
שער שלישי: נעורים, חלומות ואהבה
אני אוהבת לשאול אנשים מבוגרים:
מי היית לפני שהיית אמא, אבא, סבתא, סבא, מנהל או בעל עסק?
כי לפעמים בתוך התפקידים שאספנו לאורך השנים מסתתר האדם הצעיר שהיינו.
- מי היית בגיל 18?
- על מה חלמת אז?
- מי היו החברים שלך ומה אהבתם לעשות יחד?
- מתי התאהבת בפעם הראשונה, ומה אתה זוכר מהתקופה ההיא?
- אם היית יכול לפגוש היום את עצמך הצעיר – מה היית רוצה לומר לו?
השאלה האחרונה אינה מחפשת עובדה.
היא מחפשת מבט לאחור.
ולפעמים דווקא שם מתחילים להבין את המרחק שעבר אדם במהלך חייו.
שער רביעי: החלטות ונקודות מפנה
לא כל נקודת מפנה בחיים מגיעה עם שלט שאומר:
מכאן הכול ישתנה.
לפעמים אנחנו מבינים את משמעותה רק שנים אחר כך.
פגישה.
עבודה שקיבלנו.
עבודה שלא קיבלנו.
מעבר לעיר אחרת.
אדם שנכנס לחיינו.
החלטה שנראתה קטנה בזמן אמת.
- איזו החלטה שינתה בדיעבד את מסלול חייך?
- מי פתח עבורך דלת בזמן הנכון?
- מתי הרגשת בפעם הראשונה: הצלחתי?
- איזו בחירה הייתה קשה במיוחד, ומה עזר לך לקבל אותה?
- היה רגע שבו החיים לקחו אותך למקום אחר לגמרי מזה שתכננת?
כאן אני מחפשת לא רק "מה קרה", אלא את הצומת.
מה היה לפניו.
מה קרה אחריו.
ומי היה האדם שעבר דרכו.
שער חמישי: זוגיות, הורות ומשפחה
בתוך ביוגרפיה, האירועים הגדולים חשובים.
אבל לפעמים דווקא הזיכרונות הקטנים הם אלה שהמשפחה תרצה לקרוא שוב בעוד שנים.
- מה אתה זוכר מהמפגש הראשון עם האדם שאיתו בנית את חייך?
- מה הרגשת כשהפכת להורה בפעם הראשונה?
- מה רצית לתת לילדים שלך שלא היה לך – ומה רצית להעביר להם דווקא ממה שקיבלת?
- איזה רגע משפחתי קטן היית שמח לחיות שוב ליום אחד?
- אם הייתי שואלת את הילדים שלך מה המשפט שאתה אומר הכי הרבה – מה לדעתך הם היו עונים?
השאלה האחרונה כמעט תמיד מזמינה חיוך.
ולפעמים בעקבות החיוך מגיע סיפור.
שער שישי: מבט לאחור והמסר לדורות הבאים
יש שאלות שאני לא ממהרת לשאול בתחילת ההיכרות.
צריך לפעמים לבנות אמון לפני שמגיעים אליהן.
וגם כאן – אין חובה לענות על הכול.
- על מה בחייך אתה הכי גאה?
- מה החיים לימדו אותך רק בשלב מאוחר?
- למי היית רוצה לומר היום תודה – ועל מה?
- איזה חלק בך היית רוצה שהילדים והנכדים שלך יכירו ולא תמיד הייתה להם הזדמנות לראות?
- אם הספר הזה ייפתח בעוד חמישים שנה על ידי אדם מהמשפחה שעוד לא נולד – מה היית רוצה לומר לו?
בעיניי, השאלה האחרונה היא אחת היפות בראיון ביוגרפי.
כי לרגע האדם שמולי אינו רק מביט לאחור.
הוא גם מדבר קדימה.
אל אנשים שהוא אולי לעולם לא יפגוש.
השאלה שאחרי השאלה
אלה היו שלושים שאלות.
אבל עכשיו מגיע אולי הדבר החשוב יותר מהרשימה כולה.
מה עושים אחרי שמקבלים תשובה?
נניח ששאלתי:
"מי היה האדם שהשפיע עליך יותר מכולם?"
והתשובה הייתה:
"המורה שלי בכיתה ו'."
אפשר לומר "מעניין" ולעבור לשאלה הבאה.
ואפשר לשאול:
"מה היה בו?"
ואז:
"אתה זוכר משהו שהוא אמר לך?"
או:
"מתי הבנת שהוא באמת השפיע עליך?"
ואולי:
"מה אתה חושב שהיה קורה אילו לא פגשת אותו?"
פתאום אנחנו כבר לא ממלאים שאלון.
אנחנו מחפשים משמעות.
"ספר לי עוד"
אני משתמשת הרבה בשאלות פשוטות מאוד:
"ספר לי עוד."
"מי היה שם?"
"איך נראה המקום?"
"מה קרה אחר כך?"
"מה הרגשת באותו רגע?"
"ומה אתה חושב על זה היום?"
אלה אינן שאלות מתוחכמות.
אבל הן אומרות לאדם שמולי:
אני כאן.
אני מקשיבה.
אתה לא צריך למהר.
חשיבות השתיקה
יש רגעים בראיון שבהם מגיעה שתיקה.
והאינסטינקט שלנו הוא למלא אותה.
לשאול משהו.
לעזור.
להמשיך.
אבל לפעמים האדם שמולי אינו מחכה לשאלה הבאה.
הוא מחפש זיכרון.
לפעמים צריך לתת לו רגע להגיע.
שתיקה בראיון אינה בהכרח חלל ריק.
לפעמים היא המקום שבו הסיפור מתקרב.
שימוש בתמונות כחלק מהראיון
אחת הדרכים שאני אוהבת לפתוח זיכרונות היא באמצעות תמונות וחומרי חיים.
במקום לשאול:
"ספר לי על סבא שלך",
אפשר להניח תמונה על השולחן ולשאול:
"מה אתה רואה כאן שאדם זר לא היה מבחין בו?"
זו שאלה אחרת לגמרי.
פתאום מגלים מי עומד בצד.
למה כולם לבושים כך.
מי צילם.
מה קרה רגע לפני.
ומה קרה רגע אחרי.
גם מכתב, חפץ, שיר או קלף השראה יכולים לפתוח דלת דומה.
מה עושים כשהמרואיין אומר "אני לא זוכר"
לא נלחצים.
ולא הופכים את הראיון למבחן זיכרון.
אפשר לעבור לשאלה אחרת.
להביא תמונה.
לשאול על אדם במקום על שנה.
לשאול על תחושה במקום על תאריך.
ולפעמים הזיכרון יגיע דווקא עשרים דקות אחר כך.
או למחרת.
לא מעט פעמים אחרי ראיון מגיעה הודעה:
"נזכרתי במשהו שלא סיפרתי לך."
וזה חלק יפה מהתהליך.
הזיכרון ממשיך לעבוד גם אחרי שההקלטה נעצרת.
לא כל שאלה מתאימה לכל אדם
יש משפחות שבהן מדברים על הכול.
ויש משפחות שבהן יש נושאים שדורשים עדינות גדולה.
יש אנשים שאוהבים לספר.
ויש כאלה שצריך לתת להם זמן.
יש שאלות שמתאימות לפגישה הראשונה, ויש שאלות שעדיף להשאיר לפגישה החמישית.
לכן מבחינתי רשימת שאלות לעולם אינה תסריט קשיח.
היא מפת אפשרויות.
אני יכולה להגיע עם עשרות שאלות מוכנות ולגלות אחרי עשר דקות שהשיחה רוצה ללכת למקום אחר לגמרי.
ואם המקום הזה חשוב – אני הולכת איתה.
ראיון ביוגרפי כמפגש בין שני אנשים
אפשר ללמוד טכניקות ראיון.
אפשר להכין שאלות מצוינות.
אפשר לבנות ציר זמן מדויק.
אבל בסופו של דבר אדם מספר את חייו לאדם אחר.
הוא צריך להרגיש שמקשיבים לו.
שלא שופטים אותו.
שאפשר לעצור.
שאפשר לומר "על זה אני לא רוצה לדבר".
ושגם הסיפור הקטן שהוא כמעט ויתר עליו יכול להיות בדיוק הסיפור שיגרום לילדים שלו לומר אחר כך:
"לא ידענו את זה."
שם, מבחינתי, מתחילה ביוגרפיה.
לא ברשימת האירועים.
אלא ברגע שבו מאחורי העובדות מתחיל להופיע האדם.
מתחילים משאלה אחת
אפשר להתחיל אפילו בלי לחשוב עדיין על ספר שלם.
בחרו אדם שאתם אוהבים.
שבו לידו.
הניחו את הטלפון על שקט.
ובחרו שאלה אחת מהרשימה הזאת.
לא שלושים.
אחת.
ואחרי שהוא עונה, אל תמהרו לשאלה הבאה.
שאלו:
"ספר לי עוד."
אולי משם יתחיל סיפור ששווה לשמור.
רוצים להפוך זיכרונות לסיפור חיים שלם?
ואם אתם רוצים להפוך את הזיכרונות, הראיונות והתמונות לסיפור חיים שלם ולספר – אפשר להתחיל איתי בשיחת היכרות.
דנה אדרי פינבלט
ביוגרפית, סופרת ומשוררת