איך כותבים סיפור חיים – מהזיכרונות ועד לספר

אילוסטרציה: מזיכרונות לסיפור ולספר

איך מכניסים חיים שלמים לתוך ספר?

מאיפה מתחילים? איך מחליטים מה חשוב להכניס ומה אפשר להשאיר בחוץ? איך זוכרים אירועים שהתרחשו לפני ארבעים או חמישים שנה? ומה עושים כשעל השולחן מונחים אלבומים, תמונות, מכתבים ועשרות סיפורים – אבל עדיין אין סיפור אחד שמחבר את הכול?

איך לתעד סיפור חיים כך שלא יישאר רק אוסף של זיכרונות, אלא יהפוך לסיפור שלם שאפשר לקרוא, לשמור ולהעביר הלאה? אלה בדיוק המקומות שבהם מתחילה העבודה שלי כביוגרפית.

כי כתיבת סיפור חיים אינה תמלול של שיחות.

תמלול מספר לנו מה נאמר.

ביוגרפיה צריכה לגלות את הסיפור שנמצא בתוך הדברים שנאמרו.

מבחינתי, הכול מתחיל בהקשבה. לא רק לתאריכים ולאירועים הגדולים, אלא גם לדברים שנאמרים בדרך אגב: לבית הילדות, לאדם שהשפיע, לריח שנשאר בזיכרון, להחלטה ששינתה מסלול, לתמונה שמחזירה פתאום חדר שלם לחיים.

ומתוך כל אלה מתחילים, לאט־לאט, למצוא את החוט שמחבר חיים שלמים לסיפור.

1. מתחילים בשיחת היכרות – עוד לפני שמתחילים לכתוב

לפני שאני שואלת איפה נולדת ומתי, אני רוצה להבין למה אנחנו כותבים את הספר הזה.

האם אדם רוצה לתעד את סיפור חייו עבור ילדיו ונכדיו?

האם הילדים מבקשים להעניק ביוגרפיה לאמא או לאבא לכבוד יום הולדת עגול?

האם יש סיפור חיים יוצא דופן, מסע מקצועי, משפחתי או אישי שרוצים לשמר?

או אולי יש תחושה פשוטה שאומרת:

הגיע הזמן לכתוב.

בשיחת ההיכרות אנחנו מנסים להבין מהו הספר שאנחנו רוצים ליצור, מי עתיד לקרוא אותו, אילו חומרים קיימים ומה היקף הסיפור.

אני לא מחפשת עדיין את כל התשובות.

אני מחפשת את נקודת ההתחלה.

2. בונים מפה של החיים

חיים אינם מתנהלים בפרקים מסודרים.

אנחנו לא חיים "פרק ילדות", מסיימים אותו ועוברים ל"פרק קריירה".

אנשים ותקופות נשזרים אלה באלה. אירוע שהתרחש בילדות יכול להסביר בחירה שנעשתה עשרות שנים אחר כך. אדם שפגשנו לרגע יכול להשפיע על מסלול שלם.

לכן בתחילת העבודה אני מתחילה ליצור מעין מפת חיים.

ילדות ומשפחה.

הבית שבו גדלנו.

הורים וסבים.

לימודים.

חברויות.

אהבות.

צבא.

עבודה וקריירה.

זוגיות.

הורות.

הצלחות.

משברים.

פרידות.

התחלות חדשות.

אנשים משמעותיים.

והרגעים שבהם החיים פנו לכיוון שלא תוכנן.

המפה הזאת אינה תוכן העניינים הסופי של הספר. היא עוזרת לנו להבין איפה נמצאים הסיפורים.

3. מראיינים – אבל לא כמו בחקירה

ראיון ביוגרפי אינו שאלון.

ברור שיש שאלות ויש עובדות שצריך לברר, אבל אם אשאל רק:

"מתי נולדת?"

"איפה למדת?"

"מתי התחתנת?"

"איפה עבדת?"

אקבל ציר זמן.

לא בהכרח אקבל חיים.

לכן אני מחפשת שאלות שפותחות דלת.

איך נראה החדר שבו ישנת כילד?

מי היה האדם הראשון שהאמין בך?

איזה ריח מזכיר לך את הבית?

מה רצית להיות כשתהיה גדול?

מתי בפעם הראשונה הרגשת שהצלחת?

מה היית עושה אחרת?

ולפעמים השאלה הטובה ביותר היא בכלל:

"ומה קרה אחר כך?"

ואז לשתוק.

לתת לזיכרון להגיע.

4. לפעמים תמונה אחת עושה מה שעשר שאלות לא מצליחות לעשות

אני אוהבת לעבוד עם חומרי חיים.

תמונות ישנות. מכתבים. גלויות. מסמכים. יומנים. קטעי עיתונות. חפצים ואפילו שירים.

אני משתמשת לעיתים גם בתמונות ובקלפי השראה כחלק מהשיחה.

כי הזיכרון אינו מגירה שאנחנו פשוט פותחים ומוציאים ממנה עובדות.

הוא עובד דרך אסוציאציות.

תמונה של בית יכולה להחזיר את המרפסת.

המרפסת מחזירה ארוחת ערב.

ארוחת הערב מחזירה משפט שאבא היה אומר.

והמשפט מחזיר פתאום סיפור שלא סופר שנים.

5. ומה אם אני לא זוכר מספיק?

זו אחת הדאגות הטבעיות ביותר.

אנשים אומרים לי:

"אני לא זוכר תאריכים."

"הכול קצת מעורפל."

"יש דברים שאני כבר לא בטוח בהם."

אבל לא צריך להגיע לתהליך ביוגרפי כשהחיים מסודרים בראש כמו ארכיון.

בשביל זה אנחנו נפגשים.

זיכרון אחד מוביל לזיכרון אחר.

תמונה יכולה לעורר תקופה שלמה.

אח או אחות יכולים להשלים פרט.

חבר ותיק יכול לזכור את אותו אירוע מזווית אחרת.

ולפעמים דווקא אחרי פגישה, כשהשיחה כבר הסתיימה, פתאום מגיע הטלפון:

"נזכרתי בעוד משהו."

וזה חלק מהתהליך.

המטרה אינה לבחון את הזיכרון.

המטרה היא לעזור לסיפור להיפתח.

6. אוספים לא רק זיכרונות – אלא גם קולות

לפעמים סיפור החיים נבנה בעיקר מהאדם עצמו.

ולפעמים אני רוצה לשמוע גם אנשים נוספים.

בן או בת זוג.

ילדים.

אחים.

חברים מהצבא.

שותף לעבודה.

חברה שמכירה אותו כבר חמישים שנה.

לא כדי להחליט מי "זוכר נכון".

אלא משום שלכל אדם יש חלון אחר אל אותו סיפור.

אמא יכולה לספר איך הרגישה בתקופה מסוימת.

הבת שלה יכולה לספר איך היא זוכרת את אמא באותה תקופה.

שתי נקודות המבט יכולות להיות שונות – ושתיהן יכולות להיות חשובות.

7. ואז מגיע אחד השלבים החשובים ביותר: מה לא נכנס לספר?

כשמסיימים סדרת ראיונות, יכולה להיות כמות עצומה של חומר.

וזה הרגע שבו מתחילה עבודת הכתיבה האמיתית.

ביוגרפיה טובה אינה ספר שמכניסים אליו הכול.

היא ספר שיודע לבחור.

אילו רגעים מספרים משהו משמעותי על האדם?

אילו דמויות חוזרות לאורך חייו?

מהן נקודות המפנה?

איזה סיפור כבר סופר בדרך אחרת?

איפה כדאי לעצור ולהעמיק?

ומה אפשר להשאיר בחוץ מבלי לפגוע בסיפור?

זו עבודת עריכה, אבל מבחינתי זו גם עבודת הקשבה.

אני מחפשת את הקול של האדם ואת קווי האופי שעוברים לאורך חייו.

8. כרונולוגיה היא השלד. היא עדיין לא הספר

אפשר לכתוב:

בשנת מסוימת המשפחה עברה לעיר אחרת.

אפשר גם לנסות להחזיר את הקורא לרגע שבו הילד עומד בבית החדש, בין ארגזים, מסתכל מחלון שהוא עדיין לא מכיר ומבין שמשהו בחיים השתנה.

שתי הגרסאות יכולות להיות נכונות.

אבל רק אחת מהן מאפשרת לקורא להרגיש את הרגע.

זו הסיבה שאני אוהבת לכתוב סיפור חיים דרך סצנות, דמויות, פרטים, דיאלוגים וזיכרונות – ככל שהחומר מאפשר זאת.

לא להמציא.

לא להשלים עובדות שאינן קיימות.

אלא לקחת את מה שסופר ולתת לו צורה ספרותית.

9. אני לא רוצה שהביוגרפיה תישמע כמו כתבה על האדם

זו הבחנה שחשובה לי מאוד.

ביוגרפיה משפחתית אינה כתבת פרופיל.

אני לא רוצה לעמוד מבחוץ ולספר לקורא "מי היה האדם".

אני רוצה, ככל האפשר, להכניס את הקורא פנימה.

אל הבית.

אל המשפחה.

אל הרגע.

אל הקשר שבין האנשים.

אל הדברים המצחיקים, המורכבים, הכואבים והיפים.

לכן אני מחפשת לא רק מידע אלא גם צבע, תחושה וקצב.

בסופו של דבר אני רוצה שהילדים והנכדים יקראו ויגידו:

"זה הוא."

10. ומה עושים עם המקומות המורכבים?

כמעט בכל חיים יש גם פרקים כאלה.

יחסים מורכבים.

משברים.

פרידות.

אובדן.

בחירות שאולי היינו עושים אחרת.

ביוגרפיה אינה חייבת להפוך את האדם לגיבור מושלם.

אבל היא גם אינה בית משפט.

אני מאמינה בכתיבה רגישה.

כזו שמאפשרת לספר מורכבות בלי למהר לקבוע מי צודק ומי טועה.

יש דברים שאפשר לומר בעדינות.

יש מקומות שבהם כדאי לתת לכמה קולות להתקיים זה לצד זה.

ויש גם דברים שהמשפחה תחליט שהם אינם שייכים לספר.

זה הספר שלכם.

11. הטיוטה חוזרת אל האדם והמשפחה

אחרי הכתיבה מגיע שלב חשוב מאוד: הקריאה.

קוראים.

מדייקים.

מתקנים עובדה.

נזכרים בשם.

מוסיפים סיפור.

ולפעמים דווקא הטקסט הכתוב מעורר זיכרונות חדשים.

פתאום מישהו אומר:

"רגע, לא סיפרתי לך מה קרה יום לפני."

ואנחנו חוזרים.

משלימים.

מדייקים.

ספר הוא תהליך.

12. ומכתב היד – לספר אמיתי

כאשר הכתיבה מסתיימת, אפשר לעצור עם כתב יד.

ואפשר להמשיך להפקה מלאה.

עריכה ספרותית.

עריכה לשונית והגהה.

בחירת תמונות.

עיצוב.

עימוד.

כריכה.

הדפסה.

אני אוהבת ללוות את הפרויקטים שלי A–Z, עד לרגע שבו הספר המודפס מגיע הביתה.

אבל זו אינה חבילה סגורה.

אם יש למשפחה מעצבת שהיא אוהבת, מאיירת, עורכת או כל איש מקצוע אחר שהיא רוצה לצרף למסע – אני שמחה לעבוד איתם ולשתף פעולה.

כי בסופו של דבר המטרה היא לא שהספר יהיה "שלי".

המטרה היא שהוא יהיה שלכם.

כמה זמן לוקח לכתוב סיפור חיים?

אין לכך תשובה אחת.

הדבר תלוי בהיקף הספר, במספר המפגשים, בכמות החומרים, במספר האנשים המשתתפים בתהליך ובשלבי ההפקה שנבחרים.

אני גם לא חושבת שצריך למהר.

לפעמים הזמן שבין הפגישות חשוב כמעט כמו הפגישה עצמה.

הזיכרון ממשיך לעבוד.

תמונה מתגלה במגירה.

מישהו מתקשר עם סיפור.

ואט־אט הספר מקבל צורה.

לקריאה נוספת על היקף העבודה והעלות: כמה עולה כתיבת ביוגרפיה ומה באמת כלול בתהליך.

האם אפשר לכתוב סיפור חיים לבד?

בוודאי.

ולפעמים הדרך הטובה ביותר להתחיל היא פשוט לפתוח מסמך ולכתוב זיכרון אחד.

לא "את כל החיים".

רק רגע אחד.

בית.

אדם.

ריח.

יום שלא שכחתם.

אבל כשמבקשים להפוך עשרות שנים של חיים לספר שלם, עין חיצונית יכולה לעזור לזהות את החוט המקשר, לשאול שאלות שלא חשבנו לשאול ולראות את הסיפור שאנחנו עצמנו קרובים אליו מכדי לראות.

זה חלק גדול מהתפקיד שלי כביוגרפית.

לא מתחילים מספר. מתחילים מסיפור אחד

לפעמים המחשבה על כתיבת ביוגרפיה נשמעת גדולה מדי.

"חיים שלמים? מאיפה בכלל מתחילים?"

אז אני אוהבת להזכיר:

לא צריך לדעת בתחילת הדרך איך ייראה הפרק האחרון.

מתחילים בשיחה.

מזיכרון.

מתמונה.

מסיפור אחד.

ואז עוד אחד.

ועוד אחד.

עד שיום אחד אנחנו מביטים לאחור ומגלים שהזיכרונות כבר אינם מפוזרים.

יש להם בית.

והבית הזה הוא הספר.