אחת השאלות הראשונות ששואלים אותי בתחילת תהליך היא:
"אז כמה זמן לוקח לכתוב ביוגרפיה?"
התשובה הקצרה היא: בדרך כלל מדובר בתהליך של כמה חודשים.
אבל התשובה האמיתית מעניינת יותר.
כי ביוגרפיה אינה מוצר שמתחילים לייצר ביום אחד ומקבלים מהדפוס ביום אחר. בין שתי הנקודות האלה מתרחש תהליך.
אנחנו נפגשים.
מדברים.
פותחים אלבומים.
נזכרים באנשים.
מגלים סיפורים שלא ידענו שנרצה לספר.
לפעמים אחרי פגישה מתקבלת הודעה:
"נזכרתי בעוד משהו."
לפעמים פתאום מוצאים מכתב ישן.
ולפעמים אדם שהיה אמור להיות רק שם בסיפור הופך למרואיין נוסף ופותח בפנינו תקופה שלמה.
לכן כששואלים אותי כמה זמן לוקח לכתוב ביוגרפיה, אני לא חושבת רק על מספר השבועות.
אני חושבת על הדרך שהחיים צריכים לעבור כדי להפוך לספר.
שלב ראשון: שיחת ההיכרות
עוד לפני הראיון הראשון, אני רוצה להבין:
למי אנחנו כותבים?
מי האדם שסיפורו עומד במרכז?
האם הוא מספר את סיפור חייו בעצמו?
האם הילדים יוזמים את הספר כמתנה?
האם מדובר בספר הנצחה?
מי עוד יכול לספר?
אילו חומרים כבר קיימים?
ומה המשפחה הייתה רוצה שהספר הזה יהיה בעוד עשרים שנה?
שיחת ההיכרות עוזרת לנו לא רק להכיר – אלא להבין איזה ספר אנחנו מתחילים לבנות.
שלב שני: בונים את מפת החיים
לפני שמתחילים לכתוב פרקים, צריך להבין את הדרך.
ילדות.
משפחה.
נעורים.
צבא או שירות.
לימודים.
אהבות.
עבודה וקריירה.
הורות.
הצלחות.
משברים.
מעברים.
אנשים משמעותיים.
נקודות מפנה.
לא כל ביוגרפיה כוללת את אותם פרקים ולא כל תקופה מקבלת אותו משקל.
המפה נותנת לנו כיוון.
אבל היא לא כובלת אותנו.
כי כמעט תמיד במהלך הראיונות מתגלות דרכים שלא סימנו עליה מראש.
שלב שלישי: הראיונות – המקום שבו הספר מתחיל לנשום
זה בדרך כלל לב התהליך.
במקום לנסות "לספר חיים שלמים" בפגישה אחת, אנחנו מתקדמים בהדרגה.
פגישה אחרי פגישה.
תקופה אחרי תקופה.
אבל גם כאן אני לא עובדת עם שעון עצר על החיים.
לפעמים תכננו לדבר על הקריירה ומצאנו את עצמנו במשך שעה בתוך סיפור על אבא.
לפעמים תמונה ישנה משנה את כיוון הפגישה.
לפעמים דווקא סיפור שנאמר בדרך אגב מתברר כאחד הסיפורים החשובים בספר.
ראיון ביוגרפי טוב צריך מסגרת – אבל הוא צריך גם מקום להפתעה.
כמה פגישות צריך?
אין מספר שמתאים לכל אדם.
יש סיפור שאפשר לבנות ממספר מצומצם יחסית של שיחות עומק, ויש ביוגרפיה שדורשת סדרת ראיונות ארוכה יותר.
זה תלוי בהיקף החיים שאנחנו רוצים לתעד, באורך הספר, במספר התקופות והאירועים, בכמות החומרים ובמספר האנשים הנוספים שאנחנו רוצים לראיין.
לכן אני מעדיפה לא להתחיל מהשאלה:
"כמה פגישות צריך?"
אלא מהשאלה:
"איזה סיפור אנחנו רוצים להשאיר?"
ומשם לבנות את ההיקף הנכון.
למה לא כדאי לדחוס את כל הראיונות לשבועיים?
כי לזיכרון יש קצב משלו.
אחרי שמתחילים לדבר, משהו נפתח.
אדם חוזר הביתה ונזכר.
פותח מגירה.
מתקשר לאחות.
מוצא תמונה.
שומע שיר.
ופתאום מגיע סיפור שלא היה מגיע אילו ניסינו לסיים הכול במהירות.
מרווח מסוים בין הפגישות מאפשר לזיכרון להמשיך לעבוד.
הוא גם מאפשר לי להתחיל לקרוא את התמונה הגדולה ולהבין אילו שאלות עדיין חסרות.
שלב רביעי: איסוף חומרי החיים
במקביל לראיונות אנחנו יכולים לאסוף:
תמונות.
מכתבים.
מסמכים.
יומנים.
קטעי עיתונות.
ברכות.
תעודות.
הודעות.
סרטונים.
וחומרים משפחתיים אחרים.
לא חייבים לאסוף הכול לפני שמתחילים.
לעיתים דווקא הראיונות מגלים לנו מה כדאי לחפש.
סיפור על תקופה מסוימת גורם למישהו להיזכר באלבום.
שם של אדם מוביל למכתב.
אירוע מוביל למסמך שכמעט נשכח.
לכן איסוף החומרים והראיונות אינם שני תהליכים נפרדים.
הם מזינים זה את זה.
שלב חמישי: הכתיבה
כאן מתחילה עבודה מסוג אחר.
יש שעות של הקלטות.
תמלולים.
שמות.
תאריכים.
סיפורים.
תמונות.
אנשים.
רגעים שחזרו בכמה ראיונות.
ועכשיו צריך להפוך אותם לספר.
זה לא תמלול.
וזה גם לא חיבור כרונולוגי של כל מה שנאמר.
אני מחפשת את הקול.
את הסצנות.
את קווי האופי.
את החיבורים בין תקופות.
את הדברים שחוזרים לאורך החיים.
את המקומות שבהם סיפור קטן מספר משהו גדול יותר על האדם.
זה השלב שבו חומרי החיים מתחילים להפוך לספרות של חיים – בלי להמציא את החיים מחדש.
האם מחכים לסוף כל הראיונות ורק אז מתחילים לכתוב?
לא בהכרח.
בפרויקטים רבים הכתיבה מתחילה כבר בזמן שהראיונות ממשיכים.
החומרים הראשונים מתחילים לקבל צורה, ובתוך הכתיבה מתגלות שאלות חדשות.
לפעמים דווקא כשאני מנסה לכתוב פרק אני מגלה שחסר לי פרט קטן.
איך נראה הבית?
מי היה שם?
מה קרה למחרת?
איך הוא הרגיש?
ואז השאלה הזאת חוזרת איתי לפגישה הבאה.
לכן הכתיבה והראיונות יכולים לנהל ביניהם שיחה.
שלב שישי: המשפחה קוראת
טיוטה היא לא סוף הדרך.
כשהפרקים מתחילים להתגבש, מגיע גם שלב הקריאה.
בודקים עובדות.
מתקנים שמות.
מדייקים תאריכים.
מוסיפים זיכרון שנשכח.
ולפעמים אומרים:
"זה נכון, אבל זה לא נשמע כמוהו."
גם זו הערה חשובה.
כי ביוגרפיה טובה צריכה להיות לא רק נכונה מבחינה עובדתית.
המשפחה צריכה לזהות בה את האדם.
ומה קורה כשבני המשפחה זוכרים אחרת?
זה קורה.
זיכרון אינו מצלמת וידאו.
שני אנשים יכולים להיות באותו אירוע ולשאת ממנו שני סיפורים שונים.
במקום להיבהל מהפער, בודקים.
אם אפשר – מאמתים עובדות.
ואם מדובר בחוויה אישית, לפעמים דווקא ההבדלים מעניינים.
אפשר לכתוב שאדם אחד זוכר כך ואחר אחרת.
המטרה אינה להכריע בכל זיכרון משפחתי.
המטרה היא להיות נאמנים ככל האפשר לחיים ולמי שחיו אותם.
שלב שביעי: עריכה
אחרי שהסיפור כתוב, הוא עדיין זקוק לעבודה.
עריכה ספרותית.
עריכת לשון והגהה.
דיוק.
הידוק.
בדיקה של רצף הפרקים.
חזרות.
מעברים.
שמות ותאריכים.
זה שלב שפחות רואים מבחוץ, אבל הוא משמעותי מאוד.
כי ספר טוב אינו רק סיפור טוב.
הוא גם טקסט שעבר טיפול עד שהוא מוכן לפגוש קוראים.
שלב שמיני: מהטקסט לספר
אחרי שהטקסט נסגר, מגיעים השלבים שהופכים כתב יד לספר ממשי.
בחירת התמונות.
עיבוד החומרים החזותיים במידת הצורך.
עיצוב.
עימוד.
כריכה.
הגהה על הקובץ המעוצב.
הכנה לדפוס.
והדפסה.
אני אוהבת ללוות את התהליך כולו עד לספר המודפס, אבל אין חובה לעבוד עם אנשי המקצוע שלי.
אם למשפחה יש מעצב, עורכת, מאיירת או איש מקצוע שהיא אוהבת וסומכת עליו – אפשר בהחלט לעבוד יחד.
המטרה היא לא "לנעול" משפחה בתוך חבילה.
המטרה היא להגיע לספר הנכון עבורה.
אז כמה זמן לוקח בפועל?
לביוגרפיה מלאה כדאי לחשוב בדרך כלל במונחים של כמה חודשים ולא כמה שבועות.
הזמן משתנה מאוד מפרויקט לפרויקט.
הוא מושפע ממספר הראיונות, תדירות המפגשים, היקף הספר, מספר המרואיינים הנוספים, כמות החומרים, קצב הקריאה והתיקונים של המשפחה ושלבי ההפקה.
יש פרויקטים שמתקדמים מהר יותר.
ויש כאלה שזקוקים לזמן.
לא משום שמשהו השתבש.
אלא משום שהחיים שאנחנו אוספים מורכבים מהרבה שכבות.
ומה אם הספר מיועד ליום הולדת?
כאן כדאי לעבוד לאחור.
אם רוצים להעניק ספר מודפס ביום הולדת 70, 80 או 90, לא כדאי להתחיל חודש לפני האירוע.
צריך להשאיר זמן לראיונות, כתיבה, תיקונים, עריכה, עיצוב והדפסה – וגם מרווח ביטחון.
אם יום ההולדת הוא הסיבה שבגללה החלטתם להתחיל, נהדר.
אבל עדיף שהוא יהיה יעד שמתכננים אליו, ולא דדליין שמכריח את הסיפור לרוץ.
האם אפשר להאיץ את התהליך?
לפעמים כן.
אפשר לקבוע פגישות בתדירות גבוהה יותר.
אפשר לאסוף חומרים מראש.
אפשר לצמצם את היקף הספר.
אפשר להחליט מראש מי המרואיינים החשובים ביותר.
אבל יש שלב מסוים שבו קיצור הזמן מתחיל לבוא על חשבון התהליך.
ואז אני מעדיפה לשאול:
מה באמת חייב להיות מוכן בתאריך הזה?
לפעמים אפשר להעניק ביום ההולדת את עצם הבשורה על הספר, תמונה, פרק ראשון או משהו שמסמן את תחילת המסע – ולא למהר להדפיס ספר שעדיין לא סיים להיכתב.
לפעמים דווקא הזמן הוא חלק מהמתנה
יש משהו יפה בתהליך ביוגרפי שאי אפשר למדוד רק לפי התוצר.
אמא מספרת סיפור שהילדים לא שמעו.
אבא פותח אלבום שלא נפתח שנים.
אחים מתקשרים כדי לברר מי היה האדם שבתמונה.
נכדה שואלת שאלה שלא חשבה לשאול.
פתאום המשפחה מדברת על דברים שהיו שם כל הזמן – אבל לא היה להם מקום בשיחה היומיומית.
בסוף יהיה ספר.
אבל בדרך אליו קורה עוד משהו.
המשפחה עוצרת לרגע ומקשיבה לחיים של עצמה.
לא צריך לחכות לרגע המושלם
לפעמים אנשים דוחים את הרעיון כי עדיין לא אספו את התמונות.
או כי לא יודעים כמה עמודים רוצים.
או כי צריך לדבר עם האחים.
או כי "אחרי החגים יהיה יותר זמן".
לא צריך לדעת הכול כדי להתחיל.
השיחה הראשונה אינה התחייבות לכך שכבר פתרנו את כל השאלות.
היא המקום שבו מתחילים להבין אותן.
מהראיון הראשון ועד הספר שעל השולחן
בהתחלה יש אדם.
ויש חיים.
יש זיכרונות, אנשים, מקומות, תמונות, אהבות, הצלחות, אכזבות, החלטות וסיפורים.
לאט־לאט אנחנו אוספים אותם.
מקשיבים.
שואלים.
כותבים.
חוזרים.
מדייקים.
ובסוף מגיע רגע שאני אוהבת במיוחד:
הסיפור שהיה עד עכשיו בזיכרונות, בקולות ובאלבומים מקבל גוף.
אפשר להחזיק אותו ביד.
ספר.
ואולי בגלל זה אני לא חושבת על תהליך של כתיבת ביוגרפיה כעל זמן שצריך לקצר ככל האפשר.
יש תהליכים שכדאי לתת להם זמן.
כי אנחנו לא רק מנסים לסיים ספר.
אנחנו מנסים לכתוב חיים באופן שיהיה ראוי להם.
רוצים לדעת איך ייראה התהליך במקרה שלכם?
אפשר להתחיל בשיחת היכרות.
נבין יחד מי האדם שסיפורו נכתב, מה היקף החיים שרוצים לתעד, אילו חומרים קיימים, מי עוד כדאי לראיין ואם יש תאריך משמעותי שאליו תרצו להגיע.
ומשם אפשר לבנות תהליך וקצב שמתאימים לסיפור ולמשפחה.
דנה אדרי פינבלט
ביוגרפית, סופרת ומשוררת