פרק מתוך הסיפור המתמשך של יסמין תבור.
רגע אחד מול המראה הופך למרחב פרטי שבו אפשר לראות משהו קרוב יותר לאמת.
המראה הייתה הקהל הראשון שלה
הבית הרגיש ריק. זו הייתה תחושה, לא בדיקה מסודרת. ילדה שחיה בבית כזה לומדת להרגיש חללים. להקשיב לשקט. לזהות אם יש מישהו בסביבה.
היא הרגישה לבד, והלבד הזה היה מתנה. לא לבד מפחיד, אלא לבד שמאפשר. לבד שבו אפשר לנשום. לבד שבו אפשר לרוץ למחסן, ללבוש את השמלה, ולהיכנס הביתה אל המראה.
המראה הייתה אולי הקהל הראשון שלה. לא משפחה. לא שכנים. לא בית כנסת. לא אבא. לא אמא. רק מראה.
וברגע הזה היא ראתה. לא את מה שאחרים אמרו לה להיות. לא את התפקיד. לא את הילד שעלה לתורה. אלא משהו קרוב יותר לאמת.
זה היה זמן פרטי, כמעט גנוב, שבו העולם כולו הצטמצם לקו שבין הגוף שלה לבין ההשתקפות.
יכול להיות שהיא לא ידעה אז לקרוא לזה אושר. ילדים לא תמיד יודעים לתת שמות לרגעים שהם מקבלים בפעם הראשונה. אבל הגוף יודע לפני השפה. הכתפיים מרפות קצת. הנשימה מתרחבת. העיניים מתעכבות. משהו בפנים אומר, בלי משפט שלם: הנה. הנה אני.
והטרגדיה של הרגע הזה היא שהוא היה יפה כל כך דווקא מפני שהיה אסור. הוא לא נולד בחופש, אלא במחבוא. לא מתוך ברכה, אלא מתוך פחד. ולכן הוא נשא בתוכו כבר את האסון הבא.
השמלה לא הייתה יכולה להישאר רק שמלה. בבית ההוא, כל אמת שלא קיבלה רשות הייתה עלולה להפוך לראיה. כל עדינות הייתה יכולה להיקרא כהתרסה. כל רגע של עצמי היה יכול להיענש כאילו היה פשע.
מתוך הביוגרפיה של יסמין. המשך יבוא.
מסיפור חיים לפרק כתוב
הפרק הוא חלק מעבודה ביוגרפית מתמשכת. אפשר לקרוא עוד על כתיבת ביוגרפיה וסיפור חיים ועל הדרך שבה זיכרונות הופכים לספר.
רוצים לשמור סיפור חיים?
אפשר להתחיל בשיחת היכרות עדינה עם דנה אדרי פינבלט — ביוגרפית, סופרת ומשוררת. לשיחה ב־WhatsApp.
מקור: הפוסט המקורי בפייסבוק. התמונה היא אילוסטרציית AI שנוצרה עבור הסדרה.
המשך הסיפור של יסמין
לפרק הבא: השמלה הלבנה ליד המכולת